<h1>אגרות הרמ"ה — תשובת הרמב"ם לחכמי לוניל</h1>
<h2>דף סא.</h2>
והשיב הדברים ידועים שכל ברכה שעל המצוה מדרבנן היא, בין שתהיה המצוה מדבריהם בין שתהיה מן התורה, וחכמים הם שתקנו ברכה והם שאמרו [ברכות ל"ג ע"א] כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא. לפיכך כל דבר שנסתפק לנו אם עשיית דבר זה מצוה בין שיהיה הציווי של אותה מצוה מדבריהם בין שיהיה מן התורה עושים אותו דבר בלא ברכה. ומפני זה נפסקה הלכה בסוכה בהדיא בשמיני ספק שביעי הכי והילכתא מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן [סוכה מ"ז ע"א]. ומינה את למד לכל מצוה שיסתפק לנו אם אנו מצווין או אם אין אנו מצווין עושין בלא ברכה. וזהו העיקר שסומכין עליו. ואותם הדברים האמורים בפרק במה מדליקין בענין אחר הם אמורים. וזהו פירושם, שיילינן בגמרא על ברכת נר חנוכה היכן ציונו רב אילא אמר מלא תסור ורב נחמן אמר משאל אביך וגו'. שמעינן מדברי שניהם שכל מצוה שהיא מדבריהם מברכין עליה אשר קדשנו במצותיו וצונו. ואותיב רב עמרם על שניהם ממעשר דמאי שהרי הוא מדבריהם ומפני זה מפרישין בלא ברכה שמע מינה שאין מברכין על כל מצוה שהיא מדבריהם. ופריק אביי ואמר דבר שעיקר תקנתו מצוה מדבריהם ואין תקנתו מן הספק תקנו עליו ברכה כגון נר חנוכה ומקרא מגילה ועירוב ונטילת ידים אבל דבר שעיקר תקנתו מפני הספק כגון מעשר דמאי לא תקנו עליו ברכה. והקשינו על אביי לפום הדין פירוקא והרי יום טוב שני שעיקר תקנתו מפני הספק ותקנו עליו כל הברכות התלויות בו כמו יום טוב ראשון. ופריק אביי התם כי היכי דלא ליזלזלו ביה ולהכי תקנו ליה ברכה אבל שאר דברים שעיקר תקנתם מפני הספק לא תקנו להם ברכה ולפיכך לא תקנו ברכה על מעשר דמאי. ובא רבא ופריק פירוק אחר ואמר אל תאמר שכל דבר שעיקר תקנתו מפני הספק לא תקנו לו חכמים ברכה שהרי יום טוב שני מפני הספק ותקנו עליו ברכה ותדע למה לא תקנו ברכה על מעשר דמאי מפני שרוב עמי הארץ מעשרין הם. נמצאו דברי כולם, רב עמרם ואביי ורבא, שאינן אלא ליתן טעם שמפניו תקנו חכמים ברכה לכך וכך. הילכך כל דבר שנמצא בפירוש לחכמים שמברכין עליו בין שהיה ודאי מדבריהם כגון חנוכה ומקרא מגילה בין שהיה ספק דדבריהם כגון יום טוב שני מברכין עליו וכל מצוה שעיקרה מן התורה ונסתפק לנו אם אנו חייבין ברכה אע"פ שודאית מן התורה כמו שנתברר מדבריהם בסוכה בשמיני והוא הדין בכסוי דם הכוי [שחיטה פי"ד ה"ד] והוא הדין לכל ספק מצוה. ע"כ נוסח תשובתו.
<h2>דף פ:</h2>
ועוד שאלוהו. גם נמצא כתוב בהרבה מקומות בשאר ספרים [איסו"ב פט"ו ה"ב ופי"ז ה"ב, וסנה' פי"ט ה"ד אות ק"נ ואילך וש"נ, וסה"מ ל"ת סי' נ"ג וס"ס קס"ב] שאין הבא על חייבי לאוין לוקה אלא אם כן קדשה. ויגענו הרבה ולא מצאנו מנין לך. רק מצאנו קושיא גדולה בראש פרק אלו נערות [כתובות ל"ה ע"ב] דמקשינן אי רבי מאיר קשיא בתו ואי רבי נחוניא בן הקנה קשיא אחותו אי רבי יצחק קשיא ממזרת הא קיימא לן דאין לוקה ומשלם, ולדברי הספר מעולם לא שייך בה מלקות כלל.
והשיב לא נניח תלמוד ערוך ונפסוק הלכה ממשא ומתן של גמרא. שהרי עולא ור' יוחנן וריש לקיש וכמה אמוראי אליבא דידהו נשאו ונתנו בהא מתניתין וגם חכמי משנה חולקים הרבה בדבר זה. ויש לומר שר' יצחק חולק בדבר זה וסבירא ליה שכל הבועל אחת מחייבי לאוין בהתראה לוקה כאביי ואינה הלכה. וי"ל שר' יצחק סבירא ליה בממזרת כסברא דעולא באחותו. שהרי אמר עולא [שם ל"ב ע"א] שהמחלוקת שבאחותו בבוגרת ולא בנערה כך ר' יצחק אפשר דסבירא ליה הכי בממזרת. לפי שאי אתה יכול לחלק בחייבי לאוין עד שנאמר כי זאת האשה בבעילה בלבד ילקה עליה וזאת האחרת בקדושין ובעילה אלא באלמנה לכהן גדול בלבד כמו שנתפרש שם בסוף קדושין [ע"ח ע"א] וזהו תלמוד הערוך שם אמר אביי קידש לוקה משום לא יקח בעל לוקה משום לא יחלל רבא אמר בעל לוקה לא בעל איננו לוקה מה טעם קאמר מה טעם לא יקח משום לא יחלל, ומודה אביי במחזיר גרושתו שאם קדש ולא בעל אינו לוקה להיות לו לאשה אמר רחמנא והא ליכא, ומודה רבא בכהן גדול באלמנה שאם בעל ולא קדש שלוקה ולא יחלל זרעו אמר רחמנא והרי חילל, ושניהם מודים במחזיר גרושתו משנשאת שאם בעל ולא קדש שאינו לוקה. ומדאמרינן ומודה אביי וכו' ומודה רבא כו' ושניהם מודים וכו' ש"מ שבכל חייבי לאווין פליגי אביי ורבא ולא באיסור כהונה בלבד דאביי סבר שכל הבועל אחת מחייבי לאוין [בלא קדושין לוקה חוץ ממחזיר גרושתו שאינו לוקה עליה עד שיקדש ויבעול ורבא סבר שכל הבועל אחת מחייבי לאוין] אינו לוקה מאותו השם עד שיבעול אחר הקדושין כמחזיר גרושתו חוץ מאלמנה לכהן גדול שאם בעל לוקה אעפ"י שלא קידש. והדבר ידוע [ב"מ כ"ב ע"ב וש"נ] שאביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם. הילכך אי בעינן לאוקומי דברי רבי יצחק אליבא דהילכתא נימא שרבי יצחק אומר בממזרת כמו שאמר עולא באחותו, ואם תרצה תאמר שכך סבירא ליה לר' יצחק שכל הבועל חייבי לאוין בלא קדושין לוקה כסבריה דאביי. ועל כל פנים לא מדברי משא ומתן נפסוק הלכה כמו שאמרנו. וייראה לי שאין בדברים אלו ספק כלל. עד כאן נוסח תשובתו.
